יום השלושים, 5/10/85 קורא: אלי כהן איתי הלו! – הלו, איתי? – כאן סבא שלך! שומע אותי? רוצה שתדע שאני מתקשר, כי הובהר לי פתאום, שהפעם הלכת בלי להגיד לי "שלום". כלום עצובים פה, אפשר להשתגע! לך, כמובן, זה בכלל לא נוגע, כי שנינו יודעים שהכל רק בידור, גם "מוישה וחצי", על אף הטירטור. שומע אותי? אבא אמא שלך התחילו פתאום (לא ברור משום מה) להראות לכולנו תמונות מימי תרח – תינוק מותק היית, יא, איזה פרח! פרח עגול, פרח בכיין ופרח ערום אצל יוכל'ה בגן, בגן אצל רבקה, תלמיד בצרפת ותמיד עם חיוך מפה עד אילת. לא לזבוב או אדם מסוגל להרע, חצי רפואת בהמות כבר יודע. נשיקונת ל"מיה", דהירה על "דיטה", והנה קפיצה, כמעט נחשונית: עלם גבוה, חסון עם בלורית, שעשה הכרה עם סכין הגילוח – להצטלם אהבת על זה אין ויכוח! באמת, איתי, תגיד האם אין זו חוצפה לחבק חתיכות קבל עם ועדה?! הלכה הבלורית, במקומה הכומתה חניך מצטיין במעמד הצדעה. לבסוף באתר שממנו לא שבת באופנת ה"זרוק" שתמיד כה אהבת ובכל התמונות החיוך משגע – איתי שלי, אני כבר מתגעגע לטפיחה על השכם ביד כבדה: "נו, רפל, מה נשמע? מה שלומך?" זה טוב שאת הכסת מפוך לא החזרת איפה אתה, אמנם לא אמרת, אך הסתיו והחורף בפתח הינם, אז טוב שתהיה שם יבש וגם חם. הלו! הלו, איתי! הפרעות יש בקו; לא השארת כתובת לשלוח מכתב. אך היה, איתי חמוד, סמוך ובטוח, כי לשם, למקום, אליו הלכת לנוח, אמצא את הקשר, ימצאוהו כולם – מעתה ועד עולם!