"אני עופר יחזקאלי ואת ההיכרות שלי עם איתי התחלתי בטירונות. אני חושב שזה קצת שונה מהטירונות של היום: היינו בחורים צעירים מלאי אמביציה. אבל אני רוצה יותר לדבר על איתי. אומרים בדרך כלל שכולם מיוחדים, ואיתי באמת היה מיוחד. הוא היה מעין גורו שלנו. באיזה מסע בטירונות, אתה רץ ואומר לעצמך, 'אני אשקיע, אהיה ראשון ואלך ליד המ"מ שיראה אותי דוחף ומזיע' ואתה מגיע לסוף ואומר לאיתי, 'איפה היית? לא ראיתי אותך בהתחלה', והוא אומר, 'אני עזרתי בסוף'. הוא היה נותן לנו משמעות לדברים שאנחנו עושים, כדי לעשות אותם בצורה אחרת. תמיד, מהטירונות ועד קורס קצינים, הצרות היו נדבקות אלי והייתי פונה לאיתי. היינו יושבים ומדברים שיחות-נפש בנסיעות של שעות ארוכות לאום-דארג' ולגוש עציון. כל מה שהוא אמר, לא היה נושא לוויכוח, כי הוא צדק. אתה מגיע בלילה לחדר, ואתה רואה אותו ישן עם שמיכת הפוך הקצרה שהביא מהבית ואתה מכסה אותו. הוא ישן כמו תינוק – תינוק שלנו. אתה מסביר לאנשים שיש לך חבר שנהרג בצבא, וזה ברור שבכל שנה אנחנו הולכים לבית שלו כמה פעמים. למעשה, יש לך סט של הורים שניים, שאתה לא יכול להתנתק מהם, ולא בגלל הקלישאה של ללכת לבקר את ההורים ולעשות להם טוב. אנחנו חלק מזה. העיצוב של הבן אדם מתחיל בצבא – הוא מתבגר שם. הוא היה חלק מהזמן הזה – כל אחד יש לו את החתיכה מאיתי שהוא השאיר שם. הרי אתה לוקח את זה איתך וממשיך הלאה את החיים. אתה אומר לעצמך 'את זה למדתי מאיתי', לדעת את ההבחנה איך לעשות את הדברים בצד הנכון ובטאקט. היום אני נשוי ויש לי שני בנים [בינתיים נולד השלישי – י.א] אחד מאור והשני איתי... נגזר עלינו להפסיד את איתי, אבל לפחות להרוויח את המשפחה של מוקי ויעל ואסף, שהם איתנו כל הזמן. כל מה שקורה פה הוא למעשה דבר טבעי. איתי למעשה חי בתוכנו, בתוך כל אחד מאיתנו. וזה לא נושא לשאלה, זה לא דבר שאתה מכריח את עצמך, בשביל זה או בשביל אחר, אנחנו חיים איתו יום יום".