"קוראים לי איריס הראל והאמת שלבית הזה אני קשורה יותר כאיריס דביר. בפעם הראשונה שנכנסתי לפה הייתי נערה בת שש עשרה, בכיתה י'. איתי היה בכיתה יב', גבר יפה תואר לטעמי. הוא היא לי מה שנקרא 'אהבה ראשונה'. כבר סיפרתי באזכרה קודמת כאן על הדשא, שאהבה ראשונה סוחבים כנראה כל החיים, במידה שהיא מוצלחת. כשרק הכרנו אמרתי לאיתי, 'איתי, זה לא יכול להיות. אתה מעוניין שאני אהיה חברה שלך? סתם נערה ג'ינג'ית מתבגרת – לא יכול להיות'. הוא ענה לי, 'חכי תראי, האהבות הכי גדולות שלי הן דווקא לבחורות ג'ינג'יות, לצבע ג'ינג'י.' לא הבנתי כל כך על מה הוא מדבר. בפעם הראשונה שבאתי, חיכו פה שתי כלבות: ג'סי וג'יני. הן היו ג'ינג'יות אמיתיות, ואז הבנתי בדיוק מאיפה באה לו האהבה הזו... איתי אמר לי פעם, שכשמגיעים אליהם הביתה ומתחילים להיכנס ולהיות חלק מהמשפחה הזאת, בעצם נשארים חלק ממנה לעוד הרבה זמן. כל התקופה שהייתי חברה של איתי, הבית פה היה ממש בית שני שלי, וגם היום יש לי זוג הורים נוסף – יעל ומוקי, שאני מאוד אוהבת. את הפגישה הראשונה שלי עם משפחת איל אני זוכרת כמשהו מאוד חזק. לפתוח את הדלת ולהיכנס לתוך הבית של משפחת איל זה משהו שכנראה השפיע פה על הרבה אנשים והם חוזרים ומזכירים את זה. גם הכניסה לבית הזה בשלושה בספטמבר 1985 חרוטה חזק ועמוק. כשהגעתי לפה, מייד עם הבשורה, אסף עמד למרגלות המדרגות בכניסה לבית. זה כל כך חזק, מהסיבה הפשוטה שחברות ראשונה כזאת של חבר'ה צעירים מהתיכון, כשהיא מסתיימת – איש איש הולך לדרכו. רוב הסיכויים שהיום לא ממש היה לי קשר, לא עם המשפחה ולא עם איתי. שנה שלמה לא היינו בקשר. זה לא סוד, שלא ביוזמתי, הקשר הזה הסתיים. באותו יום שלישי, כאילו נמחקו שנים-עשר החודשים ושוב נוצר קשר כל כך חזק ועמוק עם משפחת איל, עד שזה משהו שמלווה אותי כבר חמש עשרה שנה: מעורבות של יעל ומוקי במה אבחר ללמוד, שיתוף במי שבחרתי לי כבעל, להתקשר ליעל קצת אחרי אמא שלי ולבשר לה שאני בהריון ולזכות לראות את יעל מגיעה, כחלק מהמשפחה, מיי עם הלידה של גיא ונעה [בינתיים גם נולד ניר – י.א.]. זה באמת משהו מאוד עמוק, ואני מציינת את זה כי החברים שיושבים פה, מן הסתם, היו נשארים בקשר עם איתי. עברנו דירה השבוע, אחרי הרבה זמן בבית קטן בבסיס תל-נוף. כל כך קטן, עד שלא היה בכלל מקום לאלבומים והם היו דחופים במקום גבוה. עכשיו, כשדיפדפתי באלבומים, חשבתי לעצמי כמה דברים הספקתי בעצם בחמש עשרה שנה: לצבור תארים, לפתח קריירה, ללדת ילדים, לחלות במחלה קשה ולהחלים ממנה – כל זה כשהוא כבר בעצם לא איתנו. בעודי מדפדפת באלבום, מצאתי כמה תמונות שבהן מצולמים חברים מהתיכון, זה מה שמאוד אפיין את איתי: היכולת לרכז סביבו מקבץ אנושי מובחר ואיכותי של אנשים וחברים, שבעצם מלווים את המשפחה עד היום. את היכולת הזאת הערכתי והערצתי אז, וזה משהו שהוא עקרוני לי גם היום, אם בחוג המכרים שלי ואם באנשים שאני מנסה לגייס לחברה שלי".