"אני עופר דוידי, ואת איתי, כמו איריס, הכרתי בתקופה הקדם צבאית. הזיכרונות עוד מהתקופה שהלכנו לראות ביחד הופעות של שלום חנוך, שהקלטנו עם הרדיו-טייפ הגדול. אני נזכר בשיגעונות הילדות שהיו לנו, ובהמשך בבחירת המסלול הצבאי. החלק הזה מסתיים באותו שלושה בספטמבר. את החלק השני, של איך זה בעצם השפיע עלי, קשה מאוד לנתח. אני חושב שיש שני פרקי זמן: הזמן המיידי מתאפיין בהלם, בפחד, כפי שציינו קודם החברים – הפחד שלך על החיים שלך. וכן, בכעס וניסיון לברר למה, אם היה אפשר בכלל למנוע את זה. מצב שבו אתה רוצה לטעום מכל מטעמי החיים כמה שיותר מהר והכי מהר שאפשר, ומצד שני לשמור על החיים, כי אתה מתחיל להבין, למרות שאתה רק בן 20. ואתה קולט שהחיים חשובים ויכולים להעלם בן-רגע. אני חושב שזה מלווה אותי עד היום. זה התבטא במיוחד בצבא, בכל הנושא של שמירה על הבטיחות, והמשיך לאורך החיים; בנהיגה, בשמירה על הילדים ועוד. פרק הזמן השני הוא השלב המאוחר יותר, שנמשך עד היום. אתה לא מרגיש את זה יום יום, אבל אתה נזכר באיתי, במיוחד באירועים כמו יום-השנה, יום הזיכרון, או כשנהרגים חיילים בכל מיני פעילויות. אז פתאום האבל שכולנו מרגישים כאומה, מקבל פנים, מקבל שם. תמיד כשאתה חושב על איזשהו אסון, על אובדן – קופץ לך איתי מול העיניים. זו בעצם צורת התמודדות, שאתה משליך את מה שקורה לנו כאומה על האובדן שלך כפרט. דבר נוסף שמאוד השפיע עלי הוא המשפחה. אחרי שקיבלתי את ההודעה, והגעתי להלוויה ואחרי זה לבית, פתאום קרה דבר מעניין. מצב שבו אנחנו באים לניחום אבלים ואנחנו הופכים להיות מנוחמים; במקום לעודד, אנחנו הופכים להיות מעודדים. זה ממשיך לאפיין: הצורה שבה יעל, מוקי ואסף מקבלים אותנו החברים, את אורלי אשתי, את הילדים גל ושחר [בנתיים נולדה שקד-י.א.] אני חושב שהם יכולים לשמש מודל איך להתמודד עם השכול. בעצם כל מה שקורה לנו, היה יכול לקרות גם אם איתי היה נשאר בחיים. להרגיש את החוויה של להקים משפחה, זה דבר שחסר ותמיד מעורר שאלות, מה היה קורה אילו... זאת כנראה לא נדע".