ישראל ניסים, לשעבר מפקד היחידה לסילוק פצצות: "הערב הזה מוקדש לספר איך אנחנו מרגישים. אחרי האירוע הטראגי הייתי בשטח, ואחרי שעות רבות של חוסר שינה וכעס ועייפות ולהבין מה קרה – הגעתי לבית הזה. המשפחה קיבלה אותי בחיבוק חזק, רצו לדעת כל דבר. אני מאוד מקווה שבתקופה הזאת אמרנו הכל, כל מה שידענו, ושלא השתנה שום דבר. ואז צריך להמשיך לחיות, לחיות אחרי התקופה הנוראה הזאת. עזבתי את היחידה מייד אחרי האירוע ונשארתי בצבא עוד שש שנים. זה השפיע עליי מאוד בכל מה שעשיתי.... הייתי מג"ד בבה"ד 1 אחרי זה, והייתי בגבול הצפון. כל דבר שעשיתי במשך שש השנים עד שהשתחררתי מהצבא, היה בהיבט של הבטיחות, שלא יקרה חלילה עוד דבר כזה. התחום השני הוא המשפחה. שני תאריכים שמשפיעים עליי מאוד באופן אישי: סביב יום הזכרון והיום הזה. יומיים-שלושה לפני יום הזכרון ולפני השלושה בספטמבר – הדופק שלי הוא שונה. אני חושב כל הזמן על החיבוק בבית הקברות עם יעל ומוקי. אני מעריץ את הזוג הזה, מוקי ויעל. אני הייתי המפקד של איתי, ויש לי אחריות, אחריות גדולה... והקבלה הזו, והחיבוק הזה, משפיעים עליי מאוד, ואני יודע שהם מרגישים את זה. במשך השנה, אני יודע שביום שישי יש פה פרלמנט. כי מוקי אמר לי. הוא אמר לי, לא פעם ולא פעמיים, 'תבוא, אנחנו תמיד פה'. יום שישי הוא יום חופשי שלי ואני מתלבט עם עצמי. אני לא אומר שאין לי את העוז אבל... אני חושב שאני פותח פצע בכל פעם שאני מגיע. הדמות שלי בפני המשפחה מאוד משמעותית, אני יודע את זה. כי אני שלחתי אותו לבצע את העבודה, ועלי זה משפיע – אני שלחתי אותו... אני חש שיש לי חברים טובים, ואני יכול לומר שכשהיה לי צורך בסיוע מיעל לקרוב משפחה שמאושפז בבית חולים, בצ'יק היא פתרה לי את הבעיה, ככה אני מרגיש. בימים האלה שבהם אני מגיע לפה. אני יודע שאני אפגוש פה את צ'קי ואת יוחי ואת טל ואת אורן ואת כל החברים מהיחידה. ואת הצעירים שביניהם. הם נותנים לי את הכוח להמשיך להגיע לשני הערבים שהם משמעותיים מאוד בחיי. גם היום במה שאני עושה, אני מאוד נזהר, למרות שאני לא מתעסק בפעילות מסוכנת במיוחד. אני רוצה להודות ליעל מוקי שקיבלו אותי בחום כזה ובאהבה רבה, על אף שאני יודע שהם יודעים שאני שלחתי את איתי..."