הקדמה הקדמה מכתבים מאמא מספרים על איתי החדר של איתי סיום ספר אורחים צרו קשר דף הבית		הקדמה ב 2.8.83 אתה מתגייס לצה"ל. בבקו"ם מתברר שמציעים לך קורס חובלים. חתמת על סרוב והתלבטת בין חיל ההנדסה לנ.מ. (זה מה שהוצע) ולאחר שהחלטת, במשך 25 החודשים שבהם שירתת בצה"ל, לא שמענו אותך אף פעם אחת מתלונן. לא על מחסור, לא על קושי ולא על עלבון. אתה – שהיית ילד כל כך מפונק ורגיש, אתה – שהיית ילד של פרחים וציפורים, אתה וצבא, שני מושגים אלה לא התקשרו בדמיוננו, אתה – שתמיד היית מאחר לאן שהוא, אתה – שתמיד היית שוכח משהו קטן. איזו הפתעה! תמיד חיוך, תמיד "יהיה בסדר", תמיד "אין דבר". גדל לעינינו ממש ברוח ובגוף. והנה בסיס טירונים שגמרת בהצטיינות, מכאן מסלול מתבקש עד לקצונה. והאימונים כנראה קשים ומפרכים (לפי הידיים והרגליים הפצועות) אבל מפיך זה נשמע כ"קייטנה" יותר מאשר כצבא. אתה "מקפיד" להגיע מה שיותר הביתה ולשם כך מוכן לסחוב אלונקות ואנשים ומה לא. ואתה גדל ומחבק את העולם ואוהב אותו, והוא אוהב אותך והכל בחיוך ובטוב. היית גאה שצרפו אותך ליחידה לסילוק פצצות. אפילו לא התייעצת. הודעת וזהו. היה ברור לך שנסכים שתתנדב. בשבעת החודשים האחרונים פרחת, היית כמעט כל יום בבית ואהבת את היחס"פ. בילית בלי סוף בסופי שבוע. ואפילו כבר חלמת על לימודי איטלקית (במקרה שתחליט ללמוד באיטליה). יומיים לפני שיצאת שאלתי אם זה לא מסוכן, התשובה: "אנחנו מקצוענים, לנו זה לא יקרה..." בודאי בחיוך ובאופטימיות, ובפנים לעתיד, נעלמת בשניה. וחיינו שונו ללא הכר... ב 3.9.85.