מכתבים מאמא הקדמה מכתבים מאמא מספרים על איתי החדר של איתי סיום ספר אורחים צרו קשר דף הבית		עולם כמנהגו – אצלי, הספירה לאחור בפעם הראשונה אני יוצאת לרחוב. מדהים: עולם כמנהגו ואני כסהרורית. רוצה לצעוק, לפוצץ את העולם, לשנות אותו. שכולם ידעו שהילד שלי עם העיניים הכחולות האופטימיות הפסיק לחיות בגיל עשרים! איזה אבסורד!!! והעולם סובב לו כרגיל. ואני מחוץ לעולם. מסתכלת מהצד ולא מבינה איך יתכן שהכל כשהיה ואצלי שום דבר לא כשהיה. אתה יודע, ילד, פתאום לידה ומות זה נראה לי דבר שוה בעוצמתו: כמו שנולדת בקלות (כמה פעמים ביום אני משחזרת את ההריון והלידה שלך) גם הלכת במהירות: בפיצוץ, בבת אחת. אני מתחילה ספירה לאחור. כשאך נולדת הייתי סופרת: בן שבוע, בן חודש, בן שנה, כעת אני סופרת: עבר שבוע, עברו שלושה שבועות. הספירה הזאת מקדמת את המוות שלי אל המוות שלך. זו התחושה הפרימיטיבית החזקה שיש לי, להיקבר יחד איתך, למות בעקבותיך. אם אתה יכול למות למה שאני לא אמות?! אני יודעת שאף אחד לא יכול לתת לי כוח, ואף אחד לא יכול להתחלק איתי, את הכל עלי למצוא בתוכי ומאין לוקחים כוח להמשיך?! כל האמרות הנדושות לא פועלות עלי. נגמרו ה"חגיגות" ואני יוצאת למדבר החיים. אני כל הזמן איתך, הרבה יותר ממה שהייתי אילו נשארת בחיים. אני נוהגת במכונית ומדברת אליך. ואילו ידעת כמה אני בוכה. לא תיארתי לי שאני מסוגלת. אבל אני לא מטאטאה שום רגש ודחף אל "מתחת לשטיח". אני מרגישה כמו חיה פצועה שלקחו ממנה את הילד לעולמים (מה זאת אומרת?) ובתוך זה תחושה של עלבון עמוק – באיזו רשות: את הילד שאני גידלתי!! < למכתב הקודם למכתב הבא >