איתי אייל
מכתבים מאמא
הקדמה
מכתבים מאמא
מספרים על איתי
החדר של איתי
סיום

ספר אורחים
צרו קשר
דף הבית
אי-אפשר לברוח מזה – אין לאן!
עברו תשעה שבועות. נראה לי שהיית כאן אתמול, שאך
נפרדנו. בחוץ יורד גשם סוער. תמיד במזג אוויר כזה
הייתי חושבת, איפה אתה כעת? פתאום משונה לי:
הדאגה השתנתה. נחה עלי מן "שלוה": אתה
אצלי, בתוכי. מודעות האבל שלך עדיין מנקרות את עיני
ברחוב. כעת ישטוף אותן הגשם. עוד שלב בתוך הנצח
הזה.
אני חיה איתך ואותך בכל מקום. אתה כאילו חי וקיים
פה, אני שומעת, מריחה, רואה.
החברים המקסימים שלך מביאים לנו לכאן, יחד עם
רוח הנעורים, אותך!
ובינתיים כל יום הוא כעין מלחמה חדשה. לקום בבוקר
לתוך הזוועה ולרתום את עצמי לשיגרה
שהמשמעות ניטלת ממנה.
< למכתב הקודם למכתב הבא >