מכתבים מאמא הקדמה מכתבים מאמא מספרים על איתי החדר של איתי סיום ספר אורחים צרו קשר דף הבית		יומולדת - כעבור תשע-עשרה שנים איתי שלי, היום יום הולדתך השלושים ותשעה, ושוב, כמנהגי מדי שנה, כיסיתי את קברך כולו בפרחי ציפורן אדומים, שצבעם צבע דם ורעננותם כדמעותי הטריות שחונקות בגרון. בשנה הבאה ימלאו לך ארבעים שנה, כפל שנות חייך עלי אדמות. אני ממשיכה לחיות איתך בדרך המעוותת והקשה שנכפתה עלי, ואני חשה בוודאות שאתה רואה ויודע כל מה שקורה. הרי אני זו שקשרתי אותך אלי בעבותות של אהבה וגעגועים ולא מוכנה להיפרד ממך לעולם, למרות עצת המלומדים. בציניות שסיגלתי לעצמי אני אומרת, שיש לי שני בנים ואחד מהם בעייתי: נסע לארץ רחוקה ולא נודעת, אני מדברת אליו והוא אינו עונה... אני אף פעם לא לבד – אני תמיד איתך, נושאת אותך בליבי ומתחת לעורי. כשמישהו מחמיא לי, אני חושבת לעצמי: זה איתי היפה שלי שזורח מתוכי. כמו באהבה סודית, אני חיה חיים כפולים. כלפי חוץ החיים נעים במסלולם, מלאים פעילות ואהבה לאחרים, ואיש אינו יכול לשער עד כמה הולך ומתעצם בתוכי הכאב על חסרונך. אחטא לאמת אם אומר שאין טעם ומשמעות לחיינו. כל מה שכתבתי לך בהתחלה נשאר וקיים, אך חדר עמוק עמוק פנימה והתחבר לדופק ולנשימה. הזעקה הפכה לכאב בלתי פוסק והחרדה שמא יועם זכרך הפכה את ישותך למשהו בהיר, כאילו אתה כאן. אני לא מתלוננת, זו הדרך שבחרתי: להיות איתך כל הזמן. כנראה משום כך אני גם לא חולמת עליך. איתוש, אני כל כך מתגעגעת: רואה ושומעת אותך בהקיץ כאילו לא הלכת, ולפעמים הוזה שאתה פותח את הדלת ואומר לי, "תתעוררי, אמא, זה רק חלום רע." אילו נשארת בחיים, היית חי את חייך עם האישה שלא הכרתי, עם הילדים שלא נישקתי וחיבקתי, והיינו יושבים כולנו סביב השולחן בארוחת השבת ונהנים. מעולם לא הצטיינת בשיחות נפש, אני ואתה לא נזקקנו למילים כדי לחוש זה את זו, נכון שאתה שומע, יודע ורואה הכול? דבר אלי, איתי מקסים שלי אמא < למכתב הקודם למכתב הבא >