הבית מתחיל להתמלא.
אבא הגיע כעבור שלוש שעות. הודעתי לו בקצה
המדרגות (משם היית רגיל להכנס הביתה בריצה ולדלג
על שתי מדרגות ביחד) – איתי שלנו איננו. הוא
החוויר רגע. התיישב. אחר כך הלך למקלחת ויחד עם
המים נזלו הדמעות. ואני את אבא שלך לא ראיתי בוכה
אף פעם. כי הוא היה כמוך: אופטימי ושמח והמלים
"אוי ואבוי" ו"מה יהיה" לא היו קיימות במילון שלו. זה
נגמר, איתוש.
אבא, שתמיד אמר "יהיה בסדר" (זה לפעמים אפילו
עצבן אותי), אומר לי – גם אני כבר לא יכול לנחם
אותך. שום דבר כבר לא בסדר.
כשעמדנו שם שלושתנו, המומים, בלעדיך – התחילה
לזחול למוחי הידיעה הבלתי נתפסת: לעולם (מה זאת אומרת?!)
לא נראה עוד את הנער המקסים שלנו!!!
|
