מכתבים מאמא הקדמה מכתבים מאמא מספרים על איתי החדר של איתי סיום ספר אורחים צרו קשר דף הבית		פרחים על השיש ילד מקסים שלי, עברו שבעה שבועות מאז ראיתי אותך לאחרונה. היום יום שישי. הלכתי לבית הקברות לשים פרחים על השיש. שמים לכל החיילים פרחים ביום שישי לכן גם אני שם. כל הזמן אני עוסקת ברגעים האחרונים שלך. זה סיוט. נורא בשבילי שאתה, שכל כך אהבת יופי ואסתטיקה, נהרגת כל כך מפורק (כפי שנאמר בדו"ח החקירה – "נראו חלקי גופות.." משפט שמהדהד במוחי. יחד עם "מצטער להגיד לך הבן שלך נהרג") אילו יכולתי לראותך פעם אחרונה שלם, ואפילו מת! אני חשה שהתפקיד שיש לי היום בחיים הוא להיות אתך ולכאוב עד יום אחרון את הפרידה האכזרית הזאת. אתה תמות בפעם השניה כשגם אנחנו נמות. אני מרגישה כמו מצבה שלך, נושאת אותך בליבי ותחת עורי. אתה יודע יש לי צמיד על היד שבו חרוט שמך: איתי (לא חשוב לי להבין למה, זה פשוט מה שרציתי). איתקי, אני ממשיכה לבכות כל היום. לא ידעתי שיש לי כל כך הרבה דמעות. מדי פעם אני מנשקת את התמונות שלך ישר על הפה המקסים שלך מסתכלת לך בעיניים הצוחקות ומדמיינת את החיבוקים המפורסמים שלך. באיזו אופטימיות הלכת לערימת הפצצות. אני בטוחה שחייכת, כשאמרת לנהג הנגמ"ש את המשפט האחרון: "תפתח דלת חי"ר, אנחנו כבר באים..." כמה אהבת את העולם והעולם אהב אותך. בחור צנוע כמוך, מי היה מתאר ערב זכרון כזה בבית- העם? חומר שנערם לספר? כל האנשים שמבקשים את תמונותיך (ממש תעשיית תמונות)! כמה אבנים אני מוצאת כל פעם בבית הקברות, סימן למבקרים! כל זה מגביר את הצער. כל כך הרבה אנשים אהבו אותך חוץ מאיתנו. < למכתב הקודם למכתב הבא >